לעיתים נוצרים מצבים שבהם טועה המעסיק בתשלום השכר ומשלם לעובד שכר עודף. האם על העובד להיענות לדרישת המעסיק ולהחזיר לו את ההפרש?
סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר קובע כי במקרה שבו עובד הפסיק לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון כל יתרת חוב שהעובד חייב, לרבות מקדמות. המעסיק לא רשאי לבצע ניכוי זה על דעת עצמו, אלא עליו להגיש תביעה ולהוכיח את טענותיו בעזרת תשתית עובדתית.
לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, על כל אדם שקיבל דבר מה שלא כדין, צריך להשיב למזכה את מה קיבל. אך, סעיף 2 לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לפטור מההשבה אם ראה כי תשלום היתר לא מביא בכדי חיסרון למזכה.
בעניין יהושע אסרף, מדובר בשוטר שקיבל תשלומי שכר יתר במשך 10 שנים, בשל טעות בדרגת השכר.[1] לאחר שנודע למשטרה על כך, הודיעו לאסרף כי ינוכה משכרו השלום ששולם בטעות. בית הדין הארצי קבע כי לא קמה לאסרף הזכות להמשך התשלום כפי שהיה במשך 10 שנים, וכי עליו להשיב החזר של 20% משיעור ההטבה שקיבל במשך 10 שנים. החלטה זו בוטלה בערעור שכן נפסק כי התרשלות המעסיקה, דרישת ההשבה היא דרישה בלתי מוצדקת.
פרופ’ דניאל פרידמן בוחן בספרו, דיני עשיית עושר ולא במשפט, טעויות של משלם שלא על פי זכות שבדין ואת חובת ההשבה הנובעת מהטעות. יש הבדל בין טעות שבדין וטעות בעובדה. כאשר מדובר בטעות שבדין, אין חובת השבה אלא במקרים נדירים וכאשר מדובר בטעות בעובדה, ישנה חובת השבה.
כאשר עובד מקבל הטבה מתוך טעות ולא לפי זכות, עומדת למעסיק זכות השבה. כאשר ישנו חיסרון של המעסיק בעניין וזכייה של העובד. בחישוב ההשבה יש לקחת בחשבון את ידיעתו של העובד על הטעות, והאם פעל בצורה תמת לב והודיע על כך כשנודע לו. אם מדובר בטעות ששני הצדדים לא היו מודעים לה, בית הדין יתחשב בכך ויפסוק השבה חלקית.
[1] ע”ע (עבודה ארצי) 39/99 יהושע אסרף – מדינת ישראל, לז(2002) 179 (2001).
