האם מתקיימים יחסי עבודה בין רופאת שיניים השוכרת חדר במרפאת שיניים לבין הבעלים של המרפאה.
לאחרונה, הגישה רופאת שיניים תביעה כנגד רופאת שיניים אחרת ובעלים של מרפאת שיניים בטענה לקיום של יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים. על בסיס הטענה לקיומם של יחסי עבודה, דרשה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה זכויות שונות במשפט העבודה.
בית הדין האזורי בקביעתו בחן את נסיבות המקרה על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה לשם קביעה האם התקיימו יחסי עובד-מעסיק.
בית הדין ציין כי מהעדויות שהובאו לפניו עולה כי לא התקיימו במרפאה ישיבות צוות, לא היו פעולות משותפות לכל הצוות ואף לא ניתן היה לחייב את התובעת לטפל במטופל שלא רצתה בו. כמו כן, לא הוצג הסכם שמנע מהתובעת לקחת עימה את המטופלים של המרפאה לאחר סיום ההתקשרות.
מאידך קבע בית הדין, כי התובעת לא יכולה הייתה לקבל החלטות עצמאיות בקשר למטופלים ומתן השירותים. אומנם התובעת היא זו שקבעה את תכנית הטיפול, אולם המחירים נקבעו באמצעות מחירון של המרפאה (בכפוף להנחות שיכלה התובעת לתת לקוחותיה).
אשר ליחסי פיקוח, מרות וכפיפות בין הצדדים, קבע בית הדין כי הנתבעת, הבעלים של המרפאה, עברה לגור בארצות הברית, ובשל הפרשי השעות וסדר יומה העמוס לא הייתה לה אפשרות לפקח על עבודת התובעת במרפאה. כבעלת ניסיון הייתה הנתבעת הגורם המייעץ, אך הייעוץ שלה היה בגדר הכוונה בלבד ולא היה בכוחו לחייב את התובעת או לכפות עליה מה לעשות. כמנהלת המרפאה, קיבלה הנתבעת דיווח באופן קבוע על הכנסות והוצאות המרפאה, אך לגבי טיפולי השיניים שנעשו במרפאה לא קיבלה הנתבעת דיווחים סדירים; התובעת החליטה על דעת עצמה אם היא צריכה סייעת והתובעת הודיעה על דעת עצמה למזכירה מתי להגיע.
אשר ל”כוונת הצדדים” ואופן תשלום השכר, קבע בית הדין כי אין חולק כי לתובעת הונפקו תלושי שכר במשך כל תקופת ההתקשרות. בין אם התלושים הונפקו מאחר ולא היה לתובעת תיק פתוח ברשויות המס, ובין אם לאו, אין בהנפקת תלוש שכר כשלעצמה כדי לקבוע קיומם של יחסי עובד ומעסיק, בנסיבות בהן הסממנים המהותיים לקיומם של יחסי עובד ומעסיק אינם מתקיימים.
בית הדין מצא בתום בדיקתו המשפטית כי המרפאה – “על כל סל השירותים” שבה הושכרה לתובעת. התובעת קיבלה מטופלים במרפאה, הכינה תוכניות טיפול וטיפלה בלקוחות עד לסיום הטיפול ללא התערבות הנתבעת. בית הדין ציין כי לא נעלמה מעיניו העובדה כי התובעת לא הייתה תלויה כלכלית בנתבעת, כאשר עבדה במקביל גם במקומות נוספים ואף פתחה מרפאה כעצמאית.
בתום יישום המבחנים כאמור לעיל, קבע בית הדין כי בין התובעת לנתבעת לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק. בית הדין הוסיף כי התובעת שכרה מהנתבעת “סל שירותים” ייחודי, המקובל בענפי הרפואה ועיקרו זכות שימוש בחדרי המרפאה יחד עם השירותים הנלווים הנדרשים לצורך כך, וזאת כנגד תמורה מוסכמת בשיעור 40-50 אחוזים מההכנסות שיגבו בגין הטיפולים שתבצע התובעת, לאחר ניכוי הוצאות המעבדה.
מקור משפטי: סע”ש (אזורי ב”ש) 55549-04-15 סופיה טנקוס – מרגריטה יושפה (פורסם בנבו, 03.12.2019).
