מי צריך להוכיח עבודה בשעות נוספות?
הפסיקה בעידן שלפני תיקון 24 לחוק הגנת השכר:
הפסיקה והמחוקק בקשו להתמודד עם מציאות שבה מעסיקים נמנעים מלעמוד בחובתם הרישומית הגלומה בעריכת דוחות נוכחות, כשמחדל זה הכשיל את יכולתם של העובדים להוכיח את תביעתם לגמול שעות נוספות.
על מנת להתמודד עם מציאות זו, הגמישה הפסיקה את נטל השכנוע המוטל על שכם העובד.
תחילה נקבע כי עובד יחשב למרים את נטל השכנוע אם הוכיח מתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות בהיקף מסוים. כלומר, הנטל על העובד הוגמש כך שדי בהוכחת עבודה במתכונת קבועה של עבודה בהיקף שעות מסוים (כגון, חנות הפתוחה מהשעה שש בבוקר עד השעה שש בערב).
עם זאת, במסגרת יישום נטל השכנוע, קבע בית דין זה כי אף אם אין בית-הדין מוכן לקבל את מלוא גרסתו של העובד בנוגע למתכונת העבודה הקבועה בשעות נוספות – יפסוק לפי המספר הקטן יותר שבו מודה המעסיק, או העולה מכלל מערכת הראיות.
הגמשה זו היא “הגמשה צרה”, שכן היא מותנית בהוכחת היקף השעות הנוספות במתכונת עבודתו הקבועה של העובד. התוצאה הנובעת מהגמשה זו קרובה מאד למציאות, ושולי הסיכון לטעות בתנאי אי וודאות נמוכים.
בהמשך, הורחבה הגמישות ונקבע שדי בכך שהעובד יוכיח כי עבד במתכונת הכוללת עבודה קבועה בשעות נוספות. היינו, הנטל על העובד הוסף והוגמש כך שדי שיוכיח כי העבודה כללה באופן קבוע עבודה בשעות נוספות, גם אם מתכונת העבודה לא היתה אחידה, כך שהיו ימים בהם עבד בשעות נוספות וימים בהם לא עבד בשעות נוספות, וגם כשעבד בשעות נוספות המתכונת לא היתה אחידה.
הגמשה זו היא “הגמשה רחבה”, שכן היא מותנית אך בהוכחת עבודה בשעות נוספות במסגרת עבודתו הקבועה של העובד.
התוצאה הנובעת מהגמשה זו רחוקה יותר מהמציאות ביחס להגמשה הצרה, ושולי הסיכון לטעות בתנאי אי ודאות גבוהים יותר ביחס לקודמתה. יובהר, כי הגמשה זו – על שני פניה – נבדלת מאומדנא.
הטעם לכך הוא שהן ההגמשה הצרה והן ההגמשה הרחבה בעלות עוגנים ראייתיים מכוחם מוסברת הקביעה העובדתית, כשההבדל ביניהן הוא במידת העוגנים הראייתיים ועוצמתם וכפועל יוצא במידת הקרבה של ההכרעה למציאות.
מנגד, אומדנא אינה בהכרח בעלת עוגנים ראייתיים או שעוגניה רופפים, ולכן תוצאתה מרוחקת מדי מן המציאות באופן הגובל בשרירות. על רקע זאת נקבע כי בעוד שהגמשת נטל השכנוע (דרך כלל תוך פירוט העוגנים הראייתיים עליהם נשענת ההכרעה) לגיטימית, הרי ששימוש באומדנא (שדרך כלל אינה מנומקת ולו באמצעות עוגנים סבירים) כדרך הכרעה אינו לגיטימי.
תיקון 24 לחוק הגנת השכר – הנטל להוכחת עבודה בשעות נוספות
לימים, נדרש המחוקק הראשי להתמודד עם מציאות זו, ובשנת 2008 הוסף סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי”ח-1958 (להלן: החוק או חוק הגנת השכר) במסגרת תיקון 24 לחוק (להלן: תיקון 24).
תיקון 24 מעגן חזקה, הניתנת לסתירה, בקשר לעבודת עובד בשעות נוספות, ומכוחה חל היפוך נטל השכנוע ביחס לעד 60 שעות נוספות חודשיות.
חזקה זו מוחלת במצבים בהם מעסיק לא הציג דוח נוכחות, או אז “תחושת ההגינות והצדק מחייבים כי מי שתרם להתהוותו של נזק ראייתי לזולתו יישא בתוצאות אי הוודאות שגרם נזקו”.
תיקון 24 מהווה מענה חקיקתי לבעיה עמה הקדימה הפסיקה להתמודד, והיא הצורך לחייב את המעסיק להפנים את הנזק הראייתי הכרוך בכך שהפר את חובתו הרישומית.
למעשה הפסיקה בדבר הגמשת נטל השכנוע התניעה את החקיקה הגלומה בתיקון 24, אולם משהמחוקק קבע הסדר יש להעדיפו. בהתאם לתיקון הנ”ל, מועבר נטל השכנוע לשכם המעסיק (להבדיל הפסיקה הישנה של הגמשת הנטל המוטל על שכם העובד).
בנוסף, לפי תיקון 24 כאמור, נדרש העובד רק למסור גרסה בדבר עבודתו בשעות נוספות (להבדיל מהוכחת מתכונת עבודתו בשעות נוספות).
עובד המסרב למלא דוח נוכחות
עובד המסרב למלא דוח נוכחות, חרף דרישת המעסיק אינו יכול להיבנות מן החזקה שהוספה במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר.
הטעם לכך הוא שהחזקה נועדה כאמור ליתן תרופה לעובד שמצא עצמו ניזוק עקב מחדליו הרישומיים של מעסיקו, שכן בהעדר דוחות נוכחות הרמת נטל השכנוע הופכת למשימה קשה עד כדי בלתי אפשרית.
אולם, כאשר המעסיק במקום העבודה עורך רישום ומעקב אחר שעות העבודה של עובדיו, אלא שעובד מסוים מסרב לבצע את חלקו לצורך רישום זה (כגון, שאינו מחתים כרטיס נוכחות או שנמנע מלדווח למעסיקו על שעות העבודה, אף כשנדרש לכך) – אין הצדקה להחיל את החזקה.
הטעם לכך שהנזק הראייתי הגלום בהפרת החובה הרישומית לא נכפה על העובד, אלא העובד גרם להתהוותו על אף רצון המעסיק לנהל רישום שעות העבודה.
פס”ד מפתח – עע (ארצי) 15071-09-22 קומיי פרוטאין מחזור (1993) בע”מ – מאיר סעד בוטה.
