שבעה שחקני כדורגל לשעבר בביתר ירושלים וביניהם אריאל הרוש ועידן טל, הגישו לבית הדין לעבודה בירושלים תביעה כנגד המועדון לפיצויי פיטורים ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין.
מועדון הכדורגל ביתר ירושלים (להלן: “המועדון“) הגיש בקשה לעיכוב הליכים משפטיים ובקשה להעברת הדיון למוסדות הבוררות הפנימיים של ההתאחדות לכדורגל.
המועדון טען בבקשתו כי על פי סעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ”ט-1969 לבית הדין סמכות להעביר סוגיות, בהן יש לו סמכות ייחודית, להליך הבוררות. לטענת המועדון בסעיפים 10 ו-11 לחוק הספורט, תשמ”ח-1988 נקבע שהסמכות הבלעדית לדון בסכסוכים הקשורים לענף הכדורגל הינה של המוסד לבוררות.
לטענת המועדון במסגרת טופס הסכם השחקנים עליו חתומים כל הצדדים לענף הכדורגל קיימת תניית בוררות המחייבת את הצדדים להתדיין במסגרת מוסדות הבוררות הפנימיים, בכל סוגיה בנוגע לטופס זה וליחסים החוזיים בין הצדדים.
עוד לטענת המועדון, למוסד הבוררות של ההתאחדות לכדורגל ידע ויתרונות רבים לתועלת ניהול תובענות העוסקות גם בחוקי מגן, זאת בשל מומחיותו והיכרותו עם המאפיינים המיוחדים של ענף הכדורגל.
מנגד, טענו התובעים, שחקני הכדורגל, כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים לאור הלכת בית הדין הארצי לעבודה הקובעת כי אין להעביר למוסדות השיפוט הפנימיים של ארגוני הספורט סכסוכים שעילתם זכויות מגן.
בית הדין קבע בהכרעתו מיום 17.2.2020 כי בין שחקן כדורגל לאגודת ספורט שוררים יחסי עובד ומעסיק ייחודיים ושונים בנוף העסקת העובדים בישראל. לרוב לא מדובר בעובדים מוחלשים אשר נדרשת ההכרה בפער הכוחות בין העובד למעסיקו, ואשר נדרשת להם הגנה מוגברת.
כך למשל בעניינינו, קבע בית הדין כי מדובר בשחקני כדורגל אשר חתמו על הסכמי העסקה ייחודיים במשק. הסכמי העסקה כוללים הפנייה למוסד בוררות פנימי של ההתאחדות לכדורגל במידה ויתגלעו מחלוקות הנוגעות, בין היתר, לשכר ותשלומים לשחקנים.
בסעיף 7 להסכם ההעסקה “טופס הסכם השחקנים” של אחד התובעים נכתב כי הצדדים מסכימים שחילוקי הדעות בין הקבוצה לבין השחקן יובאו להכרעת בורר שימונה מכוח תקנון המוסד לבוררות של ההתאחדות.
נוכח זאת, הדגיש בית הדין לעבודה כי הפנייה למוסד לבוררות היא הן רגולטורית מתוקף חוק הספורט, והן וולנטרית מתוקף חתימת השחקנים על הסכמי העסקה.
יש להדגיש כי הסכמי העסקה המדוברים הינם הסכמים אשר נולדים מתוך משא ומתן בין השחקן לקבוצה, אשר בו מעורבים עורכי דין להגנה על הצדדים ולמיצוי זכויותיהם, ואשר בו מאזני הכוחות בין השחקן לקבוצה הינם מאוזנים ואף בחלק מהמקרים מוטים לטובת השחקן.
בית הדין הוסיף כי ייחודה של צורת העסקה, גובה שכרם של השחקנים, מעורבות עורכי הדין בחתימה על הסכמי העסקה והאופי הבינלאומי של היחסים בין השחקן לקבוצה – מחייבים התייחסות שונה, גם בנוגע לתביעות בזכויות קוגנטיות כגון פיצויי פיטורים.
כך לשם ההמחשה, בית הדין צירף את נתוני השכר של אחד מהתובעים אשר קיבל מענק בסכום של 1,144,231 ₪, המועבר ב-4 תשלומים חודשיים; משכורת בסיסית של כ-1,399,290 ₪ לעונה המועברת ב-10 משכורות חודשיות; תשלומי מענקים בגין הישגי הקבוצה כמו גם הוצאות דיור בסך של 131,808 ₪.
לאור כל האמור, קבע בית הדין לעבודה כי למוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל יש סמכות בלעדית לדון בתביעות שכר וכי העסקת שחקני כדורגל מחייבת התייחסות ייחודית, שונה והוליסטית, וכי בשלה השעה להכיר ברלוונטיות של המוסד לבוררות בתחום הספורט אף בנוגע לתביעות המוגשות על ידי השחקנים למיצוי זכויותיהם בנושאי שכר ופיצויי פיטורים.
לפיכך הגיע בית הדין לכדי מסקנה כי יש לעכב את ההליכים בתובענה ולהעביר את הסכסוך להכרעתו של המוסד לבוררות.
אם כן, בית הדין לעבודה מייחס בהכרעתו חשיבות מרובה למעורבות של עורכי הדין בחתימה על הסכמי העסקה והגנה על הצדדים ומיצוי זכויותיהם.
סע”ש 57278-08-18 (החלטתו של נשיא בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, כב’ השופט אייל אברהמי מיום 17.2.2020).
