הרמת מסך לחברה בע”מ

אחד מעקרונות היסוד בדיני החברות במדינת ישראל הוא עקרון “האישיות המשפטית הנפרדת” אשר נקבע בסעיף 4 לחוק החברות.

על פי עקרון זה, כל תאגיד או חברה בע”מ הינה אישיות משפטית בפני עצמה. על כן, חברה היא אישיות משפטית נפרדת אשר ביכולתה לבצע פעולות שונות כגון התקשרות בהסכמים חוזיים, לתבוע או להיתבע בהליכים משפטיים, פתיחת חשבונות בנק וכדומה.

למרות האמור לעיל, לעיתים יש צורך בביצוע “הרמת מסך” לחברה. כאשר מתבצעת הרמת מסך לחברה כלשהי, החובות והזכויות של החברה ייוחסו לבעליה. זאת למרות הקביעה כי בדיני החברות במדינת ישראל “נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד” (בוימל – פלזן (ע”ע (ארצי) 15288-12-10)). הרמת המסך יכולה להיעשות באופן מלא או באופן חלקי.

סעיף 6 לחוק החברות קובע תנאים להרמת המסך לחברה בע”מ. סעיף זה נועד לצמצם את השימוש באפשרות הרמת מסך ההתאגדות למקרים חריגים בהם מתקיימת אחת מהעילות המנויות בסעיף 6(א) לחוק.

הסמכות להרים את מסך ההתאגדות היא סמכות בשיקול דעת, קרי “אם נכון וצודק לעשות כן”. עם זאת לא די בכך שהרמת המסך “נכונה וצודקת” והשימוש בשיקול הדעת האמור מותנה בשני תנאי סף, אשר בהתקיימם יש ליתן את הדעת לשלושה שיקולים שנקבעו בחקיקה.

שני תנאי הסף הקבועים בסעיף 6 להרמת מסך ההתאגדות, הם: תנאי הסף הראשון, התקיימות המקרים החריגים המנויים בסעיף 6(א) לחוק החברות. המקרים החריגים אשר מנויים בסעיף זה הם מקרים בהם קיים ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. מדובר ברשימה סגורה של שני מקרים המנוסחים כמונחי שסתום (הונאה, קיפוח, פגיעה בתכלית החברה וסיכון בלתי סביר) וזאת על מנת לאפשר גמישות מסוימת בבחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מונחים אלו רוכשים את משמעותם הקונקרטית בהתאם לנסיבות העניין. תנאי הסף השני, מודעות או למצער חשד של בעל המניות בדבר שימוש פסול באישיותה הנפרדת של החברה.

מעבר לשני תנאי הסף האמורים קבע המחוקק שלושה שיקולים אליהם יש לתת את הדעת עת נשקלת הרמת מסך ההתאגדות והם: השיקול הראשון הוא היקף האחזקות של בעל המניות, כשרכיב זה נועד להבטיח כי לבעל המניות היקף אחזקות “המאפשר פיקוח אפקטיבי על פעולות החברה”; השיקול השני הוא המידה בה מילא בעל המניות חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 לחוק החברות; השיקול השלישי הוא יכולת החברה לפרוע את חובותיה. 

כאשר נשקלת הרמת המסך ביחסי עבודה, בית הדין לעבודה כפוף לתבניות שנקבעו בסעיף 6 לחוק החברות, אלא שהתוכן שנוצק בפועל לתבניות אלו מושפע מהצורך בהתאמת פרשנותם למאפייניהם הייחודים של דיני העבודה.

עמד על כך בית המשפט העליון בענין איפראימוב, באומרו:

“חשוב להדגיש כי הרמת מסך – מלאה או חלקית – אינה ענין טכני, אלא היא פרי הפעלת שיקול דעת פרטני, ואין מקום לצאת מנקודת מוצא גורפת בדבר עילות המצדיקות או שאינן מצדיקות זאת. בהתאם לכך, גם הרמת מסך חלקית מצריכה הפעלת שיקול דעת פרטני ובחינת קיומה של תשתית ראייתית ומשפטית המצדיקה עצם עריכתה של הרמת מסך בכלל…”

לסיכום, על חברה בע”מ חל עקרון “האישיות המשפטית הנפרדת”. למרות זאת, לעיתים נדרש לבצע “הרמת מסך” לחברה. בהתקיים שני תנאי הסף הנבחנים לצורך הרמת המסך וככל ששקלול שלושת השיקולים המנויים בסעיף 6 לחוק מטים את הכף לצד הרמת המסך, הרי שעדין מסור לבית הדין שיקול הדעת להחליט אם להרים את מסך ההתאגדות, קרי אם בנסיבות “צודק ונכון לעשות כן“.