מקורות משפט העבודה בישראל מורכבים מארבעה יסודות עיקריים:
יסוד ראשון: חוקי מגן שמעגנים סטנדרטים של תנאים מינימלים.
יסוד שני: הסכם קיבוצי (הסכם קיבוצי כללי; הסכם קיבוצי מיוחד) שהוא בעל מעמד קוגנטי.
יסוד שלישי: צו הרחבה.
יסוד רביעי: חוזה האישי.
במשפט העבודה קיימת חלוקה והיררכיה של נורמות היסוד המסדירות את זכויות העובדים ומקורות משפט העבודה בישראל – להלן “פירמידת הנורמות”.
בהיררכיית הנורמות כל מקור נורמטיבי כפוף למקורות הנורמטיביים שמתחתיו ואינו יכול לגרוע מהם, אך כן יכול לקבוע זכויות עודפות לעובדים מכוחו (מבסיס הפירמידה עד לראש הפירמידה).
כך לדוגמה, לחוקי המגן במשפט הישראלי (הבסיס הרחב) יש מעמד על כלפי מקורות משפט אחרים שמעליו בפירמידה (הסכם קיבוצי, צו הרחבה וחוזה אישי). מקורות המשפט האחרים אינם יכולים לגרוע מהוראות חקיקת העבודה (חוקי המגן), אלא להוסיף עליהן.
בדומה לכך, לצו ההרחבה יש מעמד על כלפי הסכמים קיבוציים וחוזה עבודה אישי ואין מקורות אלו יכולים לגרוע מהוראות צו ההרחבה, אלא להוסיף עליהן.
כלומר, המחוקק קובע אך ורק “נורמות מינימום”/”תנאים מינימליים” של תנאי עבודה וזכויות של עובדים, וזאת כדי לעודד את הצדדים ליחסי העבודה לקבוע בעצמם תנאי עבודה נוספים ועודפים לטובת העובדים.
הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים (ארגון עובדים ומעסיקים) רשאים לקבוע ביניהם תנאי עבודה נוספים, אך זאת בתנאי שאין פגיעה בנורמות המינימום כאמור לעיל.
כך נקבע בעניין הנהלת תעשית אסבסט צמנט נהריה[1]:
“נוסיף לאמור את הכלל שביסוד משפט העבודה בישראל והוא, שאין המחוקק קובע תנאי עבודה כנורמה שאין לסטות ממנה – לא לשפר ולא להרע, אלא שקובע הוא תנאי מינימום, עת הנורמה עצמה במידה והיא עולה על המינימום נקבעת בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה אינדיבידואלי.”
אם כן, המחוקק הישראלי קבע נורמות בסיסיות של דיני עבודה, אשר לא ניתן להתנות או לוותר עליהן וזאת כדי לְקַבֵּעַ תנאי עבודה מינימליים.
[1] תב”ע (עבודה ארצי) 4-10/לח הנהלת תעשית אסבסט צמנט נהריה נ’ כלל עובדי תעשית אסבסט צמנט בע”מ, י(1) 007 (1978).
מקורות משפט העבודה בישראל
