גילוי מסמכים המתייחס לצדדים שלישיים – בבית הדין לעבודה
בית הדין הארצי לעבודה קבע בפרשת מכתשים – ע”ע (ארצי) 28222-05-10 מכתשים מפעלים כימיים בע”מ – יהודה פלצ’י (נבו 21.9.2010), את ההלכה הנוגעת לגילוי מסמכים המתייחסים לצדדים שלישיים. הלכה זו תוצג בקצרה במאמרנו זה.
תקנה 46(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ”ב-1991 קובעת כי: “בית הדין או הרשם רשאי ליתן צו למסירת פרטים נוספים, ולבקשת בעל דין אף לגילוי או לעיון במסמכים, אם היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון יעיל או כדי לחסוך בהוצאות” (להלן: תקנה 46(א)).
הוראת תקנה 46(א) נועדה להבטיח “משחק בקלפים פתוחים” והבטחת יעילות הדיון. עמד על כך בית המשפט העליון, בהתייחס לתקנה זו ובהדגישו כי בכל הנוגע למתחם של דיון בפני ערכאה שיפוטית הפועלת על פי דין הרי ש”נקודת המוצא” היא “גילוי מרבי ורחב ככל האפשר של המידע הרלוונטי למחלוקת”.
תקנה 46(א) אל מול הזכות לפרטיות של צדדים שלישיים
בית הדין הארצי לעבודה קבעה בהלכת מכתשים, כי למרות חשיבותם של הגילוי והעיון לשם הנעת גלגלי הצדק – אין מדובר בזכות מוחלטת.
הזכות לגילוי ועיון הגלומה בתקנה 46(א) היא זכות דיונית, שנועדה לאפשר הגנה על זכויות מהותיות. ככל זכות דיונית או מהותית, גם זכות זו צריכה להיבחן באמצעות מלאכה שיפוטית של איזונים, אל מול ערכים ואינטרסים אחרים ובהתייחס לנסיבות המקרה.
הזכות לפרטיות היא בעלת מעמד חוקתי על חוקי. הזכות לפרטיות היא מהחשובות שבזכויות האדם בישראל והיא מוכרת על ידי המשפט המקובל הישראלי כזכות אדם.
לפיכך, כאשר מתבקשים בהליך משפטי, בבית הדין לעבודה, מסמכים הנוגעים לדוגמה – להכנסתם ולתנאי עבודתם של עובדים אחרים, הרי שמדובר בפגיעה בפרטיותם של צדדים שלישיים. כלומר, מדובר מידע פרטי השייך לצנעתו של אדם.
בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי מידע הנוגע להכנסתו של אדם, ובכלל זה נתונים בדבר השתכרותו, נכלל בגדר הזכות לפרטיות.
אשר על כן, בית הדין הארצי לעבודה קבע בהלכת מכתשים, כי כשמדובר במידע החוסה תחת הגנת הפרטיות – יש חשיבות מיוחדת למלאכת האיזון שצריכה להיעשות בין הזכות לגילוי ועיון מידע בהליך משפטי לבין הזכות לפרטיות- “יש לאזן בין זכות הציבור לדעת וזכותו של בעל-דין להביא ראיות התומכות בטיעוניו לבין הפגיעה בפרטיות”. כאשר לעקרון זה משנה חשיבות משהמדובר בזכות לפרטיות של אחר.
ההלכה לגילוי מסמכים של צד שלישי – שאינו צד להליך
בית המשפט העליון קבע, כי במקרה בו המידע המבוקש הוא של צד שלישי, שאינו צד להתדיינות, ינתן צו המורה על גילוי מסמכים רק “בנסיבות נדירות ביותר”.
בהלכת מכתשים נקבע כי אם וככל שמדובר בבקשה לעיון וגילוי מסמכים הפוגעים בפרטיותם של צדדים שלישיים, על בית הדין למצות את השיקול בדבר חלופות אחרות לגילוי המסמכים שהתבקשו, בכדי להביא לצמצום מירבי של הפגיעה בפרטיות. וזאת, לדוגמה:
באמצעות זימון עדים נוספים לדיון; מחיקת פרטים מזהים; חיוב המעסיק – במקרים המתאימים – בהגשת תצהיר המרכז את הנתונים הרלוונטיים, ללא פרטים אישיים, כתחליף למסמכים (כפי שנעשה בעניין רויך) ואם בדרכים אחרות לרבות צמצום סוג המסמכים שגילויים התבקש, היקפם, וכדומה.
ככל שלא נמצאו חלופות אחרות ונדרשת פגיעה בפרטיותם של צדדים שלישיים להליך, תצומצם הפגיעה בפרטיות להכרחי ולחיוני ביותר, כנדרש לצרכי המשפט וכעולה במדויק מטענות הצדדים ולא מעבר לכך: על בית הדין לבחון במשורה את הרלוונטיות של החומר הנדרש בהתייחס לצדדים שלישיים.
כמו כן, בית הדין קבע בהלכת מכתשים כי ראוי להדגיש את ההבחנה בין חומר שנדרש מצדדים שלישיים לבין חומר שנדרש מצד להתדיינות הנוגע לצדדים שלישיים. המקרה הראשון דורש התייחסות וזהירות מיוחדת בכל הנוגע לצו גילוי מסמכים.
הוכחת טענת אפליה, שרירותיות או נוהג
בית הדין הארצי לעבודה קבע שגילוי מסמכים לגבי צדדים שלישיים, לשם הוכחת טענת אפליה, שרירותיות או נוהג – יוּתר אך בזהירות ותוך בחינה דקדקנית של מבחן הרלוונטיות.
כשהתביעה מבוססת בעיקרה על טענת נוהג, יידרש העובד המבקש לגלות מסמכים הנוגעים לצדדים שלישיים – להביא ראשית ראייה לקיומו של הנוהג, בעיקר כן מקום שתנאי העסקתו ופרישתו הוסדרו בחוזה אישי והטענות לרלוונטיות של נוהג נטענו בלשון כוללנית ולקונית גרידא בכתב התביעה.
